שהתבשרנו על ההורות העתידית שלנו, אי שם דרך מקל עם שני פסים ישר התמלאנו ברגשות ומחשבות; שמחה, חשש, התלהבות ואפילו חרדה. לקראת הלידה ניסינו להכין ולארגן את כל מה שיכולנו מראש – מיטת תינוק, מוצצים, בקבוקים ורשימת ציוד שלא מביישת בונקר בבסיס צבאי. דודים ודודות העניקו לנו עצות על שינה והרגלי התקשרות, ועוברי אורח זרים הציעו לנו שמות ייעודים לתינוק המתהווה.
מי שהפכה כבר לאמא יודעת ששום הכנה מראש לא עולה בקנה אחד עם הדבר האמיתי – החיים עצמם והילד שכבר כאן, לא משנה מה נעשה וכמה נתכונן, האתגר בגידול הילדים תמיד ינכח בחיינו – זה טבעי ונורמלי.
לצד זה אנחנו כהורים ננסה לעשות את מירב המאמצים להעניק לו את הכלים המאפשרים ביותר לנוע בעולם בגמישות, עצמאות ואותנטיות. אבל איזו הכנה אמיתית עשינו בעצמנו לגידול של ילד?
גם קריאה של עשרות מאמרים לא מכינה לדבר האמיתי, המאתגר והנפלא ביותר
שלא מפסיק להתפתח ולפתח אותנו בתור אנשים בוגרים.
אבל איך עושים זאת? תתפלאו אבל דווקא דרך טבעו האמיתי של הילד
עקרון זה מתואר היטב בשיטת החינוך המונטסורי, מתוכה ריכזנו לכם
3 עקרונות מרכזיים:
- האמת מאחורי ״לא קרה כלום״:
דמיינו את עצמכם ברגעים המעצבנים של היום – נשפכת לכם כוס קפה, ויכוח עם עמיתה לעבודה, תסכול ממפגע ברחוב, או מצב רוח ירוד אחרי שמיעת חדשות. אתם ניגשים לבן הזוג שלכם או האדם הקרוב אליכם ביותר ומשתפים אותו והוא מנסה להרגיע אך תגובתו היא ״לא קרה כלום״. הפירוש הישיר של המשפט הזה הוא לא פחות מ- ביטול הרגשות שלנו – וזו פעולה לא רצויה לנפש שלנו.
הילדים שלנו, כמונו, ניגשים אלינו באותם רגעי עצבנות ותסכול ועצב שהם חווים. הם עלולים להיות כאובים ממכה, עצובים מעלבון של חבר או מתוסכלים מצעצוע. הם ניגשים אלינו כי אנחנו האנשים הקרובים להם ביותר, חשוב להם לשתף אותנו במה שקרה ולתת מקום לרגש שלהם. אז רגע לפני המשפט ״אתה סתם בוכה״ ״תתגבר״ ו״לא קרה כלום״ ננסה להקשיב להם באמת, להציע חיבוק ולפשוט להיות נוכחים איתם ברגע הזה שקשה להם והם מתמודדים.מהתקשורת הזאת תשרה עליהם ביטחון גדול בעצמם ובכם – ההורים שלהם, גם כשהם בעצמם יהפכו להורים. - היו ערניים להבדל בין שיח שלילי לבין גבול בריא:
מכירים את הילדים ששוללים כל מה שמציעים להם? קרוב לוודאי שהם פשוט מצויים בסביבה מגבילה בה נאמר לעיתים תכופות ״לא״ או ״אי אפשר״ וכמו תלמידים טובים הם יבטאו את השלילה הזו החוצה כשיגיע התור שלהם – ״לא רוצה להתקלח״ ״לא בא לי לעשות שיעורי בית״ ״לא אוכל חביתה״ אז מה זה אומר? לגדל ילד ללא גבולות? ממש לא 🙂
הרי גם בחיים האמיתיים לא הכל מותר ולא הכל יתאפשר לילדים שלנו. אז איך כן? הדיוק נעשה בדרך שלנו להגיד את הדברים – אמצו שיח חיובי. במקום ״אי אפשר עוד שוקולד״ אפשר לנסות: ״עכשיו אכלת שוקולד״ – לשקף את מה שכן כבר יש לו. ״שני שוקולדים ביום עלולים להזיק לבריאות שלנו״ – משקף את הסיבה לסירוב. ״מחר תוכל לבחור אם תרצה שוקולד שוב או חטיף אחר״ – החזרת תחושת השליטה דרך מתן של שתי חלופות.
אין זה אומר שהוא לא יתמרמר, יתעצבן, יבכה – ומותר לו, הוא כרגע לא מקבל את מה שהוא רוצה. אבל במקום להתמודד עם "דלת שנסגרת לחלוטין" הוא מתמודד עם "דלת חצי סגורה"- מחר אוכל לקבל ולבחור- זה מנחם יותר. - רוצים שיכבדו אתכם? תנו כבוד בעצמכם:
כבוד הוא יכולת ההערכה שלי עצמי ושלי כלפי האחר.הוא ערך בסיסי בהתנהלות היומיומית שלנו, בצרכים שלנו. לפעמים לא קל לזהות אותו והוא מתבטא בין היתר במתן התחשבות ברגשות, בנתינת ספייס, אפשור של עשייה, יצירה וחקירה מרוכזת מבלי התערבות הורית. כבוד מתגלה על ידי מתן חופש לילדים שלנו לבחור בעצמם, לפתור קונפליקטים בעצמם (כמובן אם לא מדובר בסכנה או אלימות קשה), להביע את דעתם הכנה.תרגול של זה יכול להיות למשל דרך
– הנגשה של צעצועים, ספרים ויצירה לגובה המתאים להם.
– הצעה להשתתפות בניהול המשימות השוטפות של הבית שירגישו חלק מהמערך.
– רצון לשמוע את דעותיהם ומחשבותיהם בנושאים יומיומיים לאו דווקא ילדותיים.
לסיום זכרו תמיד שבכל הקשור לילדים והורים כדי לנהוג על פי האימרה:
״נאה דורש – נאה מקיים״ הכלי הטוב ביותר שיש להורים הוא ההתנהגות שלהם. באמצעות השיח, ההתנהגות וההרגלים שלכם תוכלו להנחיל לילד את ערכי הבית.
זהו קצה קוצו מתוך השיטה הנפלאה שייסדה הרופאה ואשת החינוך מריה מונטסורי,
עליהן תוכלו למצוא יותר בספר המאמרים ״ילדי הספוג״ בעריכתה של שני אורן חמו
מידע נוסף תוכלו למצוא בחשבון האינסטגרם של הספר.
